איפה היינו/ צביקה צוק   19.5.2010 

בפברואר 1972 התגייסתי לצה"ל, ירוק, תמים ונאיבי, רוצה להתנדב ולשרת ביחידה הכי קרבית ולאחר מבדקים בסיירת מטכ"ל וסיירת שקד התקבלתי לסיירת חרוב. מוטיבציה עצומה בטירונות, הרגשה שקורעים אותך וזה טוב והכל מצויין. 
יום הזיכרון של שנת 1972: אנו במחנה שנלר מצחצחים היטב את נעלי הצנחנים כמו שאף פעם לא צחצחנו. הרס"ר של שנלר יבדוק זאת. אנו במשמר כבוד בהר הרצל בטקס של יום הזיכרון. אחריו נשארנו למשמרת במקום עד הערב ויצאנו הביתה לחגוג את חג העצמאות. למחרת יום העצמאות הגענו לבית ליד בכדי לנסוע למחנה סנור ואיתן בוברוב לא הגיע. בבסיס נודע לנו שנהרג בתאונת דרכים בערב החג. נסע עם חברתו ברכב המשפחה, איבד שליטה ונכנס בעץ. חזרנו לבית הקברות ללוויה ולמשמר כבוד. הייתה זו פגישה ראשון שלי עם חלל צה"ל, אמנם מתאונת דרכים אבל כה קרוב. זכרתי שרק כמה ימים קודם עזרתי לו לסיים את ריצת הלילה. בשבעה, אמרו לנו הוריו שאנו כמו ילדים שלהם, ושנבוא לבקר, אבל לא באנו יותר. רק זכרנו ומדי פעם הזכרנו. 
עברה שנה וחצי, מלחמת יום כיפור, 22 מחיילנו נהרגו בסואץ. 
היינו בטקסים אבל לא המשכנו. ידענו כי המשפחות אבלות, כואבות, אולי הרוסות אבל לא פקדנו אותן. 
לפני כ-7 שנים הלכתי בפעם הראשונה לטקס הזיכרון לחללי סיירת חרוב שהתקיים בבית ספר אוהל שם ברמת גן ביוזמה של שמוליק, אתי, בודגה ועמותת סיירת חרוב. טקס זה מתקיים כל שנה לפני חג הפסח. 
אחר כך הלכתי עוד פעמיים לאוהל שם ובפעם האחרונה הגעתי לטקס בבקעה. רבים הנופלים אבל מעטות המשפחות. זקנו, תש כוחם ולצערנו הצטרפו גם משפחות חדשות למעגל השכול של חיילי גדוד חרוב המהווה המשך לסיירת שלנו. 
לפני כחצי שנה נודע לי מאביטל למברסקי כי הפלוגה בה הייתי מ"כ (פלוגת קורן) מארגנת מפגש עם המשפחות השכולות – מפגש מחבק ואוהד. הגעתי למפגש שהתקיים בבית הלוחם. 


לראשונה פגשתי שם רבים מחיילי ומפקדי אחרי שנים רבות. 
לראשונה ראיתי שם את משפחות הנופלים. המפגש היה לא קל אבל חזק, עוצמתי ודומני שהעניק כוח רב לכולם להמשיך ולתמוך ומהמשפחות לרצות לקבל את התמיכה. את המפגש יזמו 3 קצינים: יואל שרון, עמיקם אזולאי ומיקי טוניס. מסתבר שהם התחילו את החיבוק בביקור אצל משפחות הנופלים ושוחחו איתם. במקביל נאסף מידע שיצר את תמונת המלחמה והמ"פ שלום קורן סקר את פעילות חרוב במלחמה, אל ועל העיר סואץ. 

ההורים, בני משפחה וחברים השתתפו בשיחה במסגרת מחלקתית (אני הייתי במחלקה של מיקי טוניס). שמענו על כאבם, עמידתם האמיצה במהלך השנים הרבות (36 שנים), הרצון להוציא ולשחרר מילים אלינו ולשמור על קשר.

לסיום המפגש סיכם כל מ"מ את השיחה המחלקתית ונפרדנו מכולם בתחושה שעוד נמשיך להיפגש. ברקע עלה נושא המסע אל מקומות נפילת הבנים בחיץ החקלאי ובעיר סואץ. 

לאחר כחודשיים הזמין אותי עמיקם אזולאי לפגישה בביתו על מנת לקדם את המסע למצרים. פגשתי שם את אייל לוי שהיה רס"פ הפלוגה עד המלחמה. באופן לא ברור איני זוכר אותו והוא אינו זוכר אותי אף על פי שלפי הזמן היינו חייבים להיות ביחד. גם דוד ויאטר היה בפגישה. קדמנו עניינים ברמת התכנון אבל הביצוע נדחה בגלל אתראות של משרד החוץ על פעילות טרור נגד ישראלים במצרים בכלל ובסיני בפרט.

עמיקם שלקח על על כתפיו הרחבות את כובד השכול של הפלוגה ראוי להערכה גדולה. רצונו העז למלא את החלל של 36 שנים חשוב לו מאד מאד וכך הוא רותם את מי שמוכן לטובת החיבוק הזה. 

עמיקם לקח על עצמו גם לשלוח את ההזמנות ליום הזיכרון השנתי לחללי סיירת חרוב שהתקיים בבקעה ב-22 במרץ 2010. 
למקום הגיעו כ-10 חיילים מהמחזור שלי ומעטים יותר מפלוגת קורן, ביניהם עמיקם. 

לקראת יום הזיכרון המתקרב ביקש עמיקם מתנדבים שייצגו את סיירת חרוב כדי לפקוד את קברי החללים.  
החלטתי שהגיע זמני אחרי 36 שנים ללכת לטקס זיכרון לאומי שכזה. עד אז בכל השנים שעברו עבדתי כרגיל והקשר היחיד היה שתוך כדי העבודה עמדתי את דקת הדומיה בעת הצפירה. 

החלטתי כי אלך לבית הקברות הצבאי בקריית שאול, אבל לקבר של מי? 7 מחיילינו קבורים שם. החלטתי כי אלך לקבר של דרור קושניר אשר הכרתיו לפני הצבא: שיחקנו כדוריד יחדיו ואחיו גדעון למד איתי בתיכון. ידעתי כי גדעון נפטר לפני כשנתיים וכי האבא חולה אלצהיימר והאמא אולי תגיע. 

בינתיים התברר לי כי נותרו עוד 3 קברים ללא נציג ומאחר וכל הקברים סמוכים הצעתי כי אפקוד גם אותם. 

בינתיים איתרתי את שאול בירן שגר בתמרת, למד בתיכון אוהל שם, שנה מתחתי והתגייס לחרוב למחזור אוגוסט 1972 יחד עם דרור קושניר ז"ל ושמוליק מינטוס ז"ל. הצעתי לו לבוא גם כן לפקוד את קברו של דרור והוא אמר שיגיע. 

עד יום הזיכרון חשבתי איך למלא את תפקידי, להתרכז ולהתכנס לתוך אירוע כואב זה. עמיקם הביא לי מדבקות ועליהם כתוב "נזכור את חללי סיירת חרוב". הכנתי זרים להניח על קברי חיילינו.   

יום הזיכרון, היום בו אני כותב את הדברים הללו, חל ביום שני 19 במאי 2010. בבוקר התקשרתי לבועז קרן, חברי הטוב מהתיכון אשר אנו ממשיכים לשמור קשר, ושאלתי אותי אם ירצה להצטרף ולבוא איתי לקבר של דרור קושניר. הוא אישר ושאל ובדק לגבי קיברו של אבינעם שכטר בן כיתתנו. 

הלכנו לבית הקברות, לקבר של אבינעם ופגשנו את עוזי אחיו, שלימד את בני איתן, פיזיקה בתיכון אוהל שם. עוזי שמח לשמוע שאיתן לומד פיזיקה ומצטיין ואמר שלא כל יום מורה קוצר את הפירות שזרע. נפרדנו מעוזי והמשכנו לקבר של אורי כהן מהמחלקה של עמיקם שם פגשתי את רוני כהן אחיו. ליד הקבר עמדו גם 3 חיילים מגדוד חרוב. המשכתי הלאה לקבר של שוקי נומקין מהפלוגה שלי ושם עמדו רק 3 חיילים שסיפרו כי עמי, אחיו של שוקי, הלך גם לקבר של בנו – כמה טראגי, איבד אח ובן. המשכתי לקבר של שמוליק מינטוס מהמחלקה של מיקי טוניס (בה הייתי מ"כ) ושם עמד נציג הסיירת אייל לוי ליד 3 חיילים, ללא אף אחד מהמשפחה. 

יחד עם בועז שליווה אותי, הגענו לקבר של דרור קושניר. כאן עמדה האמא שקברה את שני בניה ולידה הבן של גדעון – רס"ן תום אחי דרור. איש גבוה שמזכיר מאד את דמותו של גדעון – איש גדול. מרים, אמא של דרור וגדעון עמדה זקופה ונראתה לנו חזקה כנגד האסון הכפול שעברה. בפניה ראיתי את הדמיון הרב לדרור. עוד היו שם חברים, צביקה דרורי שהיה בפלוגה של דרור בסיירת. שאול בירן שהגיע עם ביתו חמוטל, וקשונזה, בן מחזור של גבי פוליצר שסיפר לי שהוא גייס את דרור ואברהם כרמלי לחרוב דרך צופי רמת גן. 

צפירה ארוכה וחזקה פתחה את הטקס. דקת דומייה. אחר כך תפילת הרב ודבר שר הביטחון ברק, מטח כבוד ושירת התקווה. בית הקברות המה מאדם. 
היו כאן 100,000 איש אולי 150,000. 

אני הייתי כאן פעם ראשונה. יכולתי להיות כאן עשרות פעמים אבל לא הייתי. תמיד עבדתי. 
חשבתי לעצמי: ביום כזה יש שני סוגי ישראליים כאלו שבאים לטקס הזיכרון ולא עובדים וכאלו שלא באים ועובדים. אלו רובם שכולים, או חברים או חיילים ואלו שעובדים, מזדהים אבל לא באים. ויש אולי גם אחרים. שרוצים וקשה להם שרוצים ולא יכולים. 
 
אנשי המשפחות השכולות זוכרים את יקיריהם כל השנה, כל יום וכל לילה כל שעה וכל דקה. הם באים לקבר מספר פעמים בשנה, מי יותר ומי פחות והזמן לא משכיח. להיפך, הזמן מכאיב יותר כי הגעגוע גדל מיום ליום. יום זיכרון זה תפקידו לשתף את כל עם ישראל בצער הלאומי על אובדן החיים וההקרבה למען המדינה. לכן גם אלו שאינם שייכים למשפחות ואין להם קרבת דם, אבל מכירים, ואיבדו חיילים וחברים צריכים להשתתף. יום הזיכרון נועד דווקא לאלו שמזדהים ולא באים כדי להזכיר להם בדקת הדומייה לחשוב על חבריהם שנפלו במערכות ישראל. 

בעת הצפירה, אני צריך לחשוב על 30 איש בדקה וזה לא פשוט. במה להתרכז. איך עושים זאת. השכולים לא צריכים לחשוב על כולם אלא רק על אובדנו של יקירם אבל להם כואב יותר, כאב ללא נשוא, כאב של שנים רבות, להם נגדע חלק בגוף ואין מנחם.  

36 שנים חשבתי על החברים אבל לא באתי לטקס של יום הזיכרון ועכשיו כשהייתי אני מרגיש שהמעשה של פקידת קברי חללי סיירת חרוב היה חשוב מאד. אני חושב על שליחותו של עמיקם ששלח נציגים לכל בתי הקברות בארץ כמעשה מחבק שהוא המעט שעוד אפשר לתת אחרי כל כך הרבה שנים של הדחקה. 
אולי היינו צריכים להיות כאן כבר ב-1974 ולחבק את המשפחות כבר אז. 
עתה, חלק מההורים כבר לא בחיים או שאינם מסוגלים להגיע. 
עתה אנו הבוגרים. בגרנו מספיק בכדי לעמוד ליד קבר של חבר לצד המשפחות, אולי קצת מאוחר מדי. איפה היינו עד כה? ועתה הגענו.    


קינת דוד

"יז וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ. יח וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.  יט הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל:  אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים.  כ אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן:  פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.  כא הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת:  כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן. כב מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם. כג שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ. כד בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן.  כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה--יְהוֹנָתָן, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל. כו צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן--נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים. כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה." (שמואל ב פרק א´)