חברים שהלכו מאיתנו
אברהם גברעם ז"ל
מכתבי אברהם גברעם זמן כתיבה אינו ידוע
אברהם גברעם יליד 1948 ירושלים, התגייס לצה"ל בשנת 1966 לחטיבת הצנחנים, גדוד 202. עם סיום הטירונות הצטרף לסיירת חרוב. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות בגזרת רמאללה. לאחר סיום המלחמה עבר קורס מכים חרמש בבית ספר לשריון בבסיס ג'וליס.
אברהם שירת כמ"כ בסיירת חרוב, תחת פיקודו של יוסי קולר, מפקד הסיירת ואח"כ כמ"מ. סיים את שירותו בקבע בדרגת סרן בשנת 1970 והשתחרר מצה"ל. אהבתו לבקעת הירדן באה לידי ביטוי בחיים שלאחר שירותו הצבאי. הוא בחר להתיישב עם אשתו מדינה ושתי בנותיו, איילת ונעמה, במושב ארגמן, בו נולד גם בנו איציק.
אברהם הרגיש כי הוא מגשים שליחות בשירותו הצבאי בבקעה בסיירת חרוב ולאחר השירות, כחקלאי במושב ארגמן.
אברהם נפטר בנובמבר 2014, יהא זכרו ברוך!
מרדף בבקעה/ שם זמני
ההליקופטרים נחתו על הרכס השטוח, הסלעי. המייתם, המיית חיה מיתולוגית מפלצתית, הרעידה חדרי בטן ותנופת הפרופלורים באוויר יצרה סופות חול מקומיות אשר העיפו חלקי סלע לכל עבר. הכיתה ירדה כחטף מן המטוס ונתפזרה בשטח במהירות מירבית.
ערן, סמל המחלקה, הורה לחייליו להתאסף במורד הרכס ולהמתין עד אשר יונחת כל הכוח במקום.
השמש להטה ביקוד אש. הקרניים פגעו בסלעים הפזורים בשטח ובגבעות החשופות והחדירו לעיני החיילים הבהק מסנוור. הזיעה החלה לבצבץ במצחים ונטפה אט אט לעיניים ולאף וצרבה את הפה במליחותה.
האור היה חם כקיטור והרגשת עצמך כמוטל בתוך תנור אופים. החגור העיק על הבטן וכובע הפלדה על הראש.
למטה השתרע שטח עצום, הדור בהוד קדומים. את השטח חצה וואדי צר בעל קירות גבוהים מאוכלסים במערות רבות לאין ספור. בתחתית הוואדי גדלה צמחיה מעטה אשר היוותה את סימן החיים היחיד במקום.
באוויר עפו להן ציפורים במשק כנפיים קליל והשמיעו ציוצים עליזים שהדם הוחזר על ידי הקירות החשופים והאטומים של הוואדי. אף עננה לא נראתה בשמיים. הרקיע היה כחול כמי ים, נקיים ושלווים. השמש הייתה השליטה היחידה במרום והפיצה ברוב חומה אף את העננים הקלילים ביותר.
"המפקד, מותר לשתות? " שאל מיכאל את ערן. " כן, כל אחד יכול לגמוע ארבע לגימות מתוך המימייה. אך שימו לב, שהגמיעות לא תהיינה גדולות מידי משום שהמרדף אף לא התחיל והגיהנום הזה עלול להימשך כמה וכמה שעות."
מיכאל לא חיכה למילה נוספת. הוא שלף את מימייתו מתוך החגור, פתח את המכסה ובלהיטות בלתי נמדדת גמע את ארבע הגמיעות המיוחלות כשהוא משמיע אנחות רווחה. שאר החיילים החרו החזיקו אחר חברם מיכאל וגמעו את המים.
ערן חייך בקורת רוח. לפי חשבונו זהו המרדף האחרון שבו הוא משתתף בשירות סדיר, שכן נותר לו שבוע אחד בלבד לסיום שירותו בצבא.
הוא הרהר לעצמו וחשב כיצד הוא נראה שלוש שנים קודם לכן מיד עם התגייסו לצבא. הוא דמה בכל לחיילים שלו. אותה התלהבות לצאת אלי קרב פעמה אף אותו באותם הימים. לא הייתה פעולה אחת אותה החמיץ וניתן היה לספור על כף יד אחת מספר המרדפים בהם לא השתתף מחמת היותו בחופשה או בתורנות בבסיס.
עתה לאחר שלוש שנים של שירות מורט עצבים עם מתח מתמיד ובלתי פוסק, נצטננה במעט ההתלהבות ובמקומה נכנסו לשחק תפקיד ההיגיון הקר, הניסיון שנתווסף וחוכמת החיים שנקנתה. מעייר עליז ופותה הפך ערן להיות שועל ותיק וחכם.
הוא נזכר במרדף הראשון שבו השתתף. בשעה חמש בבוקר נתקבלה הודעה מטעם הסיור כי נתגלתה חוליית מחבלים אשר פניה מועדות לכיוון מזרח. מיד הוזעקו הכוחות שבכוננות. ערן נמנה על אחד מן הכוחות הללו.
לאחר כרבע שעה נחתו ההליקופטרים בחצר הבסיס הרחבה. החיילים נדחקו קדימה. האחד ניסה להשיג את השני בעליה למטוס. כל אחד מהם רצה להיות מהראשונים שיונחתו באזור המרדף.
הרעש, ההמולה וההתרגשות מילאו את חלל האוויר. יוסי, המ"פ הורה לכיתה הראשונה לעלות במהירות על ההליקופטר המרוחק שניצב במרחק של כמאתיים מטר מהמקום ואשר שאון מנועו צרם את האוזניים.
ערן נמנה על הכיתה ברת המזל הזו. הוא לא חיכה להוראה נוספת. הוא הרים את רגליו ולמרות משא הנשק הכבד שנשא, טס כחץ מקשת ומקץ רגע עמד לפני דלתו הפתוחה של המטוס. אהוד, המ"כ הגיע מיד כשאחריו נמשך הטור בן שבעת החיילים שנמנו על הכיתה.
אהוד נכנס פנימה והושיב את אנשי הכיתה לפי סדר כלי הנשק שבידם. ערן ישב בסמוך לדלת השקופה. ניתנה הפקודה וערן סגר את הדלת, הרעש שמילא עד לאותו רגע את חלל האוויר נדם במקצת.
ערן הציץ החוצה והביט בפני שאר אנשי הפלוגה שהחזירו אליו מבט של קנאה בלתי נסתרת. הוא חייך בקורת רוח מלאה. לא תמיד נופל בחלקך להיות מן הראשונים בכל פעולה, הינך נזקק למנת מזל לא קטנה.
רעש הפרופלורים גבר. המטוס הזדעזע. הוא החל לנוע ימינה ושמאלה ולרגע חשב ערן כי המנוע עומד להתפוצץ מרוב מאמץ.
לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, הוא החל להמריא. המטוס המריא כאשר פניו כלפי מטה וזנבו כלפי מעלה. הוא החל לאסוף גובה אט אט אך בביטחון מוגבר. תוך שניות מועטות הוא ניצב בצורה מאוזנת באוויר וחג מעל הבסיס. ערן הציץ החוצה וראה את מלבני הבתים הקטנים ואת הנקודות השחורות, חבריו, שחיכו לתורם לעלות למטוס. המטוס המשיך במעופו לכיוון צפון. למטה השתרע נוף נהדר, שבו שלט הירוק. היו אלה שטחי העיבוד של ערביי הגדה היודעים בחכמת ניסיונם לנצל כל טיפת מים. מרובעים, מלבנים, טרפזים ושאר צורות, חומות ודשנות נראו למטה. ערן היה מלא התפעלות והתרגשות מטיסתו ומראיית הנוף המרהיב ומשכר העיניים. הוא פנה אל איציק המאגיסט בצעקת גיל, אלא שצעקתו נבלעה ברעש המולת מנוע ההליקופטר.
פתע, שינה המטוס את כיוון מעופו וסטה לכיוון מערב. הנוף השתנה כהרף עין. ערן הרגיש כאילו הגיע לעולם אחר לחלוטין. למטה השתרע מדבר עצום של אבנים וסלעים, חשופים ומאיימים. לא נמצאה אף לא פיסת קרקע חומה אחת למטה. הכל היה אפור בהיר, דל ומשעמם. אהוד, המ"כ נתן מבט חטוף במפה הפרושה לפניו, הציץ למטה מבעד לדלת השקופה של המטוס ופנה אל אנשי הכיתה: "רבותי, בעוד שניות אחדות אנו מגיעים ליעד. שימו לב! בנחות המטוס על הקרקע, אתם נפלטים ממנו במהירות הגדולה ביותר ומתפרשים בשטח. אין להסיר כובע הפלדה מן הראשים, שתיית מים אך ורק לפי רשותי, האם יש שאלות?"
אנשי הכיתה לא שמעו במפורש את כל מילות הפקודה מחמת הרעש הנורא, אך הקרובים אל אהוד העבירו, תוך כדי צעקות לאוזניים, את הפקודה לחבריהם.
ההתרגשות הגיעה לשיאה. פיקות הגרון עלו וירדו בקצב מהיר. כולם אחזו את כלי נשקם ואמצו אותם אל גופם. ערן בדק את הסטאר- שף אשר בקנה המקלעון ופתח למחצה את פאוצ' החגור שהכיל בתוכו את המחסניות.
הוא פנה אל איציק בחיוך מעושה של חיל ותיק קרבות והלה החזיר לו חיוך דומה. שניהם ידעו היטב את שמתרחש בליבו של רעהו אך חיוכם הקפוא התיר קמעא את סבך המתח והציפייה לבאות. פתע חשו שניהם כי המטוס מתחיל להנמיך טוס. אהוד הידק היטב את חגורו ורצועות כובע הפלדה והורה לאנשי הכיתה לעשות כמוהו. הללו, ללא היסוס, החרו אחר מפקדם בוודאם כי הכל כשיר ומוכן לפעולה.
שניות ספורות חלפו והמטוס הצליח למצוא לעצמו אזור נחיתה טוב בקרחת פנויה מאבנים וסלעים. הורגשה החבטה של נגיעת גלגלי המטוס בקרקע המוצקה. אהוד פקד על ערן לפתוח את דלת המטוס ומיד קפץ החוצה בקראו לכל אנשי הכיתה להצטרף אליו. החיילים מיהרו אחר מפקדם בעזרם לאיציק המאגיסט ושמואל הקשר לעבור את פתחו הצר של המטוס.
הם הגיעו למקום הכינוס שבו נכח אהוד. מיד התפזרו בשטח בהותירם מרחק של כעשרה מטרים מהאחד לשני ונשכבו על הקרקע הלוהטת ככבשן. ערן שכב לצידו של אהוד אשר צפה במשקפת על השטח שמסביב. החום היה כבד ביותר וסיעות של ברחשים ומיני מעופפים אחרים החלו להציק להם במוצאם כל חור בגופם ככשר לכניסה חופשית.
"המפקד", שאל ערן את אהוד, "האם אנו מצפים להיתקל עם חוליית המחבלים במקום בו אנו מצויים?" "לא" ענה אהוד כשחיוך קל מרחף על שפתיו "אנו הוקפצנו לכאן על ידי המסוקים במגמה אחת ברורה, לנתק את דרכי הגישה של החוליה אל פנים הארץ. בעוד דקות מעטות ינחתו באזור מסוקים נוספים עם כוחות של הפלוגה ואזי, בעזרת גשש, ננסה לאתר במדויק את מקום המצאם של המחבלים".
"האם המטרה היא לחסל אותם?" שאל ערן.
"לא" ענה אהוד, "מטרתנו היא ללכוד אותם חיים כל עוד לא יגלו התנגדות. אין אנו רוצים לסכן חייו של אף חייל משלנו".
עוד הם משוחחים וקולות עמומים של מסוקים החלו להישמע. כעבור שניות אחדות הופיעו ציפורי הפלדה וחגו מעל ראשיהם. הם מצאו לעצמם מקומות נחיתה טובים והכוחות החלו לזרום החוצה במהירות ובדייקנות.
יוסי, המ"פ ניגש אל אהוד ושאלו באם חש בתנועה חשודה כלשהי בשטח. אהוד ענה כי ממקום הימצאו לא חש בתנועה כלשהי פרט לתנועות הבלתי נסבלות של סיעות הברחשים.
אל יוסי הצטרף הגשש שחום העור. הם שוחחו ביניהם שניות מספר ואזי נתן יוסי הוראה לחייליו לקום על רגליהם ולצעוד בעקבות הגשש והכיתה המובילה, כיתתו של ערן.
הגשש הוביל בראש כשלצידו המ"פ ואחריו כיתתו של ערן. הפלוגה צעדה בעקבותיהם. החום היה בלתי נסבל והשפתיים נבקעו. ערן ניסה להרטיבן מעט בלשונו אלא שזו אף היא הייתה יבשה כבאר חרבה.
הגשש צעד בראש כשד. צעדיו היו מהירים וגדולים ועל כולם היה להדביק קצבו. לעיתים גחן בין המדבר אל האדמה, הציץ והמשיך הלאה. העקבות היו ברורים לו לחלוטין כקריאת ספר לימוד. ערן לא הצליח להבין כיצד יודע הלז להבחין בעקבות בתוך מדבר הסלעים והשממה במקום. אלא שבעיה זו הפסיקה להציק לו כעבור מספר קילומטרים. האוויר בריאות אזל. הנשימה הייתה כבדה והזיעה לא הותירה אף לא מקום יבש אחד בגופו. הוא חש כי ראשו מתבקע מחמת כובדו של כובע הפלדה ומקלעונו הפך בידיו לתותח גדל מימדים. כל צעד נראה בעיניו כדבר שלא יגמר לעולם וכל נשימה ונשיפה כגיהנום. אלא שאמון על מסעות הסבל בטירונות ורגש הבושה שחש בתוכו, המשיך לצעוד הלאה בעקבו צעד צעד אחר מפקדו.
לפתע, נשמעה קריאה מתוך מכשיר הקשר. יוסי ניגש אל המכשיר והורה בה בעת לאנשי הפלוגה לנוח. אנחת רווחה פרצה מחזות האנשים. מיד הורו כל מפקדי הכיתות לחייליהם לגמוע מעט מן המימיות שברשותם. ללא איבוד זמן שלפו הללו את מימיותיהם מתוך החגורים ובשקיקה מלווה ברעש, גמעו בלהיטות את מנת הנוזלים שהוקצבה להם.
המנוחה הבלתי צפויה נסתיימה באותה פתאומיות בה החלה. יוסי סיים דבריו במכשיר הקשר והורה לחיילים לקום על רגליהם ולהמשיך בתנועה. הגשש המשיך לצעוד בקצבו הראשוני אלא שעתה היו האנשים בכושר טוב בהרבה. הם עלו גבעות וירדו עמקים. החליקו על האבנים החלקלקות וקמו בעזרת חבריהם.
פתע, הגיעו לוואדי שנמשך עד לצלע הר. ההפתעה שנגלתה להם הכתה אותם בתדהמה. משך שעות הצעידה האין סופית הורגלו לנוף המונוטוני והבלתי משתנה של השממה ולפתע לנגד עיניהם, כבמעין חזון תעתועים נגלתה צמחיה עבותה של שיחים בגובה קומתו של אדם. הצמחייה נמשכה מאפיקו של הוואדי, טיפסה ועלתה לה עד לפסגתו של ההר. הם היו מרוחקים מהמקום מרחק של מאתיים מטרים. הגשש גחן לאדמה, הציץ בחשדנות ימינה ושמאלה ופתע ביד תקיפה הורה כלפי מקום השיחים. הוא השתטח על הקרקע יחד עם המ"פ וכל הפלוגה החרתה אחר שניהם. ליבו של ערן פעם בקצב בלתי רגיל. לצידו שכב איציק כשהמאג בידו וסרט הכדורים משתרבב ממנו החוצה. לרגע חשש ערן כי רחש פעימות ליבו מגיע לאוזניו של איציק אך הוא ביטל הנחה זו בראותו את איציק עסוק בהכנת המאג לפעולה.
אצבעו של ערן משורבבת הייתה על ההדק ודבר זה העניק לו בטחון מלא. יוסי הורה לגשש לעבור לסוף הטור והלה, ללא היסוסים, זחל כנחש מדברי אל סוף הטור ושם נעצר.
כל הפלוגה רבוצה הייתה על הקרקע והפעם היה ברור לכל אחד מהם כי המסע המטורף נסתיים בכאן ואילו מעתה ידברו כדורים, אש ועופרת.
הפטפוטים והקובלנות שליוו עד עתה את המסע המפרך, נפסקו בבת אחת למרות שלא ניתנה פקודה לכך. העיניים ננעצו באזור השיחים הירוק וצפו בקוצר רוח לתנועה אשר תבוא משם, אלא שהשלווה אשר עטפה האזור, החדירה ללב החיילים אשליה כי יתכן ולא מצוי שם דבר וכי טעה הפעם הגשש.
אך לא כך סבר יוסי. הגבר הגבוה ורחב הכתפיים, למוד המלחמה, היה בטוח כי לא טעה הגשש. הוא חלץ משקפתו מתוך הנרתיק, קירבה אל עיניו ובמשך שהות ארוכה בחן את איזור השיחים. הוא לא גילה דבר. השיחים היו סבוכים וגבוהים ואף עדשות המשקפת לא השכילו לחדור בעדם. יוסי הכניס את המשקפת לנרתיק, הסתובב לאחור וקרא לאהוד. אהוד זחל אל מפקד פלוגתו. הם נועצו במשך שעה קלה ואזי חזר אהוד אל כיתתו. הוא אסף את בני הכיתה מסביבו והסביר להם את אשר עומד להתרחש. "רבותי" לחש אהוד "העקבות שהלכנו לפיהם עד עתה מורים לנו כי המחבלים מצויים באזור השיחים. האזור סבוך ושדה הראייה מצומצם. באם תהיה ההיתקלות באזור השיחים ברור לנו שהיתרון יהא של המחבלים. לכן יהיה עלינו לנוע בסדר ובמרחק ראייה האחד מן השני".
הוא נתן לחייליו את ההוראות האחרונות לגבי סדר ההליכה ולאחר מכן קרץ בעיניו קריצת עידוד שובבה כאילו בכדי לומר להם "בני כיתה מספר 2 זיכרו זאת ואל תביישו את הפירמה".
יוסי המ"פ צעד באמצע כשלימינו ערן עם המקלעון ולשמאלו איציק עם המאג הכבד ואיתן יחד עם שמוליק הקשר. את הקטע המפריד בינם לבין שטח השיחים היה עליהם לעבור בריצה מהירה. הם ביצעו זאת במהירות ובשפיפה והגיעו כולם כאחד נושמים ונושפים עד לשפת השיחים.
כאן השתטחו כולם על הארץ ויוסי נתן הוראה לשאר אנשי הפלוגה כי כאשר הוא עם כוחו יחלו להיכנס לאזור השיחים, תצטרף שאר הפלוגה אליו תוך כדי שמירת מרחק סביר ביניהם. הפקודה הועברה במכשיר הקשר ונתקבל אישור כי הובנה ותבוצע.
יוסי קם שפוף ובחן מספר שניות את השטח. הוא לא ראה דבר לפניו. ואז נתן הוראה לאנשי כיתת החוד לנוע יחד עימו בקו ישר באיטיות ובזהירות מירבית. התרגשות אחזה בערן בכל תוקפה. ידיו רעדו במקצת והוא חש כי קילוחין קילוחין של זיעה, מתחילים לשטוף גופו וכפות ידיו בלא הפסקה. ליבו הלם בקצב תוף טם טם מטורף ואיים לבקוע חזהו. לשונו טיילה לה מחוץ לפיו והרטיבה קמעה את שפתיו המבוקעות. הוא פחד. הוא היה מוכרח להודות בכך בינו לבין עצמו. הפחד היה אכזרי ונוקב ללא רחמים ורגש. הוא ניסה להתגבר עליו, להעלות חיוך, אלא שהדבר לא עלה בידיו.
לפתע נשמעה הוראתו של יוסי. "ערן, עלה על צלע הוואדי וחפה עלינו. שמור קו ישר יחד עימנו ועל כל תנועה חשודה דווח במהירות".
הקריאה הקשה והנוקבת של יוסי הוציאה את ערן מהרהוריו. ללא היסוס טיפס ועלה על גדת הוואדי ומשניצב איתן, הורה בסימן ליוסי כי הוא מוכן.
ואז, נתן יוסי הוראה להתקדם הלאה. כולם צעדו בשפיפה כשראשיהם רכונים לפנים. הם הסיתו בידיהם הצידה את שיחי הירק שהפריעו להם בראייתם. השקט היה נוקב ומפחיד. נשמע רק שאון הרגליים הרומסות את השיחים.
ערן צעד בקו ישר עם בני כיתתו והמ"פ. הוא אימץ ראייתו וניסה להבחין במשהו חשוד, אלא שהשטח לפנים היה שקט ושליו.
הוא המשיך לצעוד בהציצו מזווית עינו לראות כי אכן שומר הוא על קו אחד. הוא הבחין בציפור שעפה לה ממקום כלשהו באזור השיחים. תוך סקרנות העיף מבט למקום ממנו עפה הציפור וליבו פסק מפעום. היה נדמה לו כי חש בתנועה חשודה באותו מקום. הוא ראה כתם כהה נע לו בתוך השיחים במרחק של כעשרה מטר מהכיתה שצעדה לה לבטח בלא שתבחין במאום.
הוא בחן שנית אותה נקודה ואז כבר היה בטוח כי אותו כתם הוא קבוצה של אנשים שרכנה לה בתוך השיחים מחכה בקוצר רוח לטרף. לפתע הבין כי המחבלים ראו כל העת את הכיתה המתקדמת בלא שהללו ידעו כי נקלעו למלכודת. משנכנסה ידיעה זו להכרתו, הרים קול צעקה מטורפת "המפקד יוסי, חמישה מטרים לפניכם..."
זעקתו נבלעה בקול נפץ אדיר וחזק. האוויר נמלא ריח עשן וגופרית והרעש צלצל באוזניים. ערן עמד כקפוא במקומו. הוא ראה את יוסי ואיציק נופלים מיד מברד הכדורים. אהוד נפגע אף הוא במטח הראשון אלא שהספיק לשלוף הרימון מתוך הפאוץ' ולהטילו לעבר החוליה. היה זה רימון זרחן אשר הפיץ נוגה מסנוור בהתפוצצו. הרימון התלקח והחל להבעיר את אזור השיחים באש. ערן עמד כנציב שיש. הוא חש עצמו כצופה בהצגת זוועה מבלי שיהא לאיל ידו להושיע. ההצגה לא נגעה לו כלל, הוא היה רק צופה. לפתע, התעורר. הוא ראה את שמוליק הקשר שוכב פצוע כשמכשיר הקשר מעיק על גבו. במרחק של כעשרה מטר ממנו ניצבו שני מחבלים והתכוננו לחסלו. ערן התעורר בבת אחת. בלא לכוון את המקלעון, הוא ירה. הוא סחט את ההדק בפעם אחת. הקנה עישן, היד נצרבה מלהט המתכת, אך הוא המשיך לירות. הוא פגע בשני המחבלים והרגם במקום. הוא לא ידע מה מעשהו הבא. מעשיו לא נתונים היו לשיפוטו השפוי. הוא זינק לעבר השיחים הבוערים ורץ להציל את שמוליק. הוא הגיע אל שמוליק. הוא היה המום ופצוע כהלכה. כדור פילח את חזהו ודם רב כיסה את חולצתו. בלי הסוסים, הסיר ערן את מכשיר הקשר מגבו וזרקו הצידה. הוא נשא את שמוליק על גבו וחש את קילוח הדם של חברו נוטף עליו. הוא היה המום, חסר רגשות ונע כרובוט אל הכיוון ממנו הגיע קודם לכן. הוא נע אל עבר הקולות הקרובים אותם שמע. בהגיעו אל אנשי הקבוצה הראשונה של הפלוגה, צנח מתעלף, עם משא חברו שמוליק.
זיכרון המרדף הראשון רבץ כצלקת על ליבו של ערן. ספקות והרהורים העיבו מחשבותיו. לעיתים הרהר, כי יכול היה להציל את הנופלים באם ערנותו הייתה מספקת ובאם היה מצליח להזהיר כוח החוד, מראש. אלא שהסניגור שבו טען טיעונים משכנעים גם הם. זה היה המרדף הראשון שלו ולא רק זאת, כי אם גם הפעולה הקרבית הראשונה בה שותף. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראה מחבלים. וחוץ מזה, היה עייף וסחוט מהמסע המטורף ואך טבעי הדבר שערנותו נפגמה. וטיעון חזק מכל: "אני הצלתי את שמוליק" . ובכל זאת.
נגיעה קלה בכתפו העירה את ערן מהרהוריו. הוא סובב ראשו לאחור. מאחוריו ניצב הקשר, מנחם.
"המפקד! יש עבורך הודעה מהמ"פ".
ערן ניגש אל מכשיר הקשר, נטל את אפרכסת המכשיר והאזין. ההודעה שנמסרה לו הייתה קצרה. המרדף נסתיים לפני שעה קלה. חוליית המחבלים נתפסה על ידי כיתה אחרת במרחק של מספר קילומטרים מהם. עליהם לעלות על המסוק ולהגיע לבסיס.
ערן אישר את קבלת ההודעה, החזיר האפרכסת למקומה וניצב דומם במקומו.
"חבר'ה, הודעה לאנשי הכיתה, היום היינו בתפקיד של אנשי הג"א. כיתה אחרת זכתה בתהילה. המרדף נסתיים". זמזום של חוסר שביעות רצון שנתגבר והפך להמולה של קריאות אכזבה ליווה את דבריו. הנערים לא האמינו למשמע אוזנם.
"אבל הם שלחו אותנו ראשונים" שאג מיכאל בתדהמה "למה?"
ומנחם הקשר השיב:"שמעת מה אמר המפקד, אנו אנשי הג"א ותו לא, מה שבטוח זה שלאחר סיום מהשירות יהיה לנו ג'וב מצוין בפתחי בתי קולנוע. זה מובטח לנו מראש".
וזאביק הוסיף בקול מושפל ודווה:"וזה לאחר ששהינו בגיהנום הזה חצי יום, חשופים לקרני השמש הנוראות ותעלולי הברחשים הנבזיים".
הוא ירק יריקה לחלל האוויר שבאה להמחיש בבירור תסכולם וחוסר שביעות רצונם של כל בני הכיתה.
ערן הפסיק את המיית הקובלנות ופקד בקצרה לאסוף את כל הציוד ולהעלותו על המסוק. בחוסר רצון מוחלט ניגשה הכיתה לבצע הפקודה כשערן מסייר בשטח המרבץ ומוודא שאף פריט לא יישאר במקום. הם עלו כולם על המסוק, העיפו מבט אחרון על השטח ונעלו הדלת. הטייס התניע המנוע סובב הפרופלורים במרץ ותוך שניות מועטות הם חגו באוויר בדרכם אל הבסיס.
אברהם גברעם יליד 1948 ירושלים, התגייס לצה"ל בשנת 1966 לחטיבת הצנחנים, גדוד 202. עם סיום הטירונות הצטרף לסיירת חרוב. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות בגזרת רמאללה. לאחר סיום המלחמה עבר קורס מכים חרמש בבית ספר לשריון בבסיס ג'וליס.
אברהם שירת כמ"כ בסיירת חרוב, תחת פיקודו של יוסי קולר, מפקד הסיירת ואח"כ כמ"מ. סיים את שירותו בקבע בדרגת סרן בשנת 1970 והשתחרר מצה"ל. אהבתו לבקעת הירדן באה לידי ביטוי בחיים שלאחר שירותו הצבאי. הוא בחר להתיישב עם אשתו מדינה ושתי בנותיו, איילת ונעמה, במושב ארגמן, בו נולד גם בנו איציק.
אברהם הרגיש כי הוא מגשים שליחות בשירותו הצבאי בבקעה בסיירת חרוב ולאחר השירות, כחקלאי במושב ארגמן.
אברהם נפטר בנובמבר 2014, יהא זכרו ברוך!
מרדף בבקעה/ שם זמני
ההליקופטרים נחתו על הרכס השטוח, הסלעי. המייתם, המיית חיה מיתולוגית מפלצתית, הרעידה חדרי בטן ותנופת הפרופלורים באוויר יצרה סופות חול מקומיות אשר העיפו חלקי סלע לכל עבר. הכיתה ירדה כחטף מן המטוס ונתפזרה בשטח במהירות מירבית.
ערן, סמל המחלקה, הורה לחייליו להתאסף במורד הרכס ולהמתין עד אשר יונחת כל הכוח במקום.
השמש להטה ביקוד אש. הקרניים פגעו בסלעים הפזורים בשטח ובגבעות החשופות והחדירו לעיני החיילים הבהק מסנוור. הזיעה החלה לבצבץ במצחים ונטפה אט אט לעיניים ולאף וצרבה את הפה במליחותה.
האור היה חם כקיטור והרגשת עצמך כמוטל בתוך תנור אופים. החגור העיק על הבטן וכובע הפלדה על הראש.
למטה השתרע שטח עצום, הדור בהוד קדומים. את השטח חצה וואדי צר בעל קירות גבוהים מאוכלסים במערות רבות לאין ספור. בתחתית הוואדי גדלה צמחיה מעטה אשר היוותה את סימן החיים היחיד במקום.
באוויר עפו להן ציפורים במשק כנפיים קליל והשמיעו ציוצים עליזים שהדם הוחזר על ידי הקירות החשופים והאטומים של הוואדי. אף עננה לא נראתה בשמיים. הרקיע היה כחול כמי ים, נקיים ושלווים. השמש הייתה השליטה היחידה במרום והפיצה ברוב חומה אף את העננים הקלילים ביותר.
"המפקד, מותר לשתות? " שאל מיכאל את ערן. " כן, כל אחד יכול לגמוע ארבע לגימות מתוך המימייה. אך שימו לב, שהגמיעות לא תהיינה גדולות מידי משום שהמרדף אף לא התחיל והגיהנום הזה עלול להימשך כמה וכמה שעות."
מיכאל לא חיכה למילה נוספת. הוא שלף את מימייתו מתוך החגור, פתח את המכסה ובלהיטות בלתי נמדדת גמע את ארבע הגמיעות המיוחלות כשהוא משמיע אנחות רווחה. שאר החיילים החרו החזיקו אחר חברם מיכאל וגמעו את המים.
ערן חייך בקורת רוח. לפי חשבונו זהו המרדף האחרון שבו הוא משתתף בשירות סדיר, שכן נותר לו שבוע אחד בלבד לסיום שירותו בצבא.
הוא הרהר לעצמו וחשב כיצד הוא נראה שלוש שנים קודם לכן מיד עם התגייסו לצבא. הוא דמה בכל לחיילים שלו. אותה התלהבות לצאת אלי קרב פעמה אף אותו באותם הימים. לא הייתה פעולה אחת אותה החמיץ וניתן היה לספור על כף יד אחת מספר המרדפים בהם לא השתתף מחמת היותו בחופשה או בתורנות בבסיס.
עתה לאחר שלוש שנים של שירות מורט עצבים עם מתח מתמיד ובלתי פוסק, נצטננה במעט ההתלהבות ובמקומה נכנסו לשחק תפקיד ההיגיון הקר, הניסיון שנתווסף וחוכמת החיים שנקנתה. מעייר עליז ופותה הפך ערן להיות שועל ותיק וחכם.
הוא נזכר במרדף הראשון שבו השתתף. בשעה חמש בבוקר נתקבלה הודעה מטעם הסיור כי נתגלתה חוליית מחבלים אשר פניה מועדות לכיוון מזרח. מיד הוזעקו הכוחות שבכוננות. ערן נמנה על אחד מן הכוחות הללו.
לאחר כרבע שעה נחתו ההליקופטרים בחצר הבסיס הרחבה. החיילים נדחקו קדימה. האחד ניסה להשיג את השני בעליה למטוס. כל אחד מהם רצה להיות מהראשונים שיונחתו באזור המרדף.
הרעש, ההמולה וההתרגשות מילאו את חלל האוויר. יוסי, המ"פ הורה לכיתה הראשונה לעלות במהירות על ההליקופטר המרוחק שניצב במרחק של כמאתיים מטר מהמקום ואשר שאון מנועו צרם את האוזניים.
ערן נמנה על הכיתה ברת המזל הזו. הוא לא חיכה להוראה נוספת. הוא הרים את רגליו ולמרות משא הנשק הכבד שנשא, טס כחץ מקשת ומקץ רגע עמד לפני דלתו הפתוחה של המטוס. אהוד, המ"כ הגיע מיד כשאחריו נמשך הטור בן שבעת החיילים שנמנו על הכיתה.
אהוד נכנס פנימה והושיב את אנשי הכיתה לפי סדר כלי הנשק שבידם. ערן ישב בסמוך לדלת השקופה. ניתנה הפקודה וערן סגר את הדלת, הרעש שמילא עד לאותו רגע את חלל האוויר נדם במקצת.
ערן הציץ החוצה והביט בפני שאר אנשי הפלוגה שהחזירו אליו מבט של קנאה בלתי נסתרת. הוא חייך בקורת רוח מלאה. לא תמיד נופל בחלקך להיות מן הראשונים בכל פעולה, הינך נזקק למנת מזל לא קטנה.
רעש הפרופלורים גבר. המטוס הזדעזע. הוא החל לנוע ימינה ושמאלה ולרגע חשב ערן כי המנוע עומד להתפוצץ מרוב מאמץ.
לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, הוא החל להמריא. המטוס המריא כאשר פניו כלפי מטה וזנבו כלפי מעלה. הוא החל לאסוף גובה אט אט אך בביטחון מוגבר. תוך שניות מועטות הוא ניצב בצורה מאוזנת באוויר וחג מעל הבסיס. ערן הציץ החוצה וראה את מלבני הבתים הקטנים ואת הנקודות השחורות, חבריו, שחיכו לתורם לעלות למטוס. המטוס המשיך במעופו לכיוון צפון. למטה השתרע נוף נהדר, שבו שלט הירוק. היו אלה שטחי העיבוד של ערביי הגדה היודעים בחכמת ניסיונם לנצל כל טיפת מים. מרובעים, מלבנים, טרפזים ושאר צורות, חומות ודשנות נראו למטה. ערן היה מלא התפעלות והתרגשות מטיסתו ומראיית הנוף המרהיב ומשכר העיניים. הוא פנה אל איציק המאגיסט בצעקת גיל, אלא שצעקתו נבלעה ברעש המולת מנוע ההליקופטר.
פתע, שינה המטוס את כיוון מעופו וסטה לכיוון מערב. הנוף השתנה כהרף עין. ערן הרגיש כאילו הגיע לעולם אחר לחלוטין. למטה השתרע מדבר עצום של אבנים וסלעים, חשופים ומאיימים. לא נמצאה אף לא פיסת קרקע חומה אחת למטה. הכל היה אפור בהיר, דל ומשעמם. אהוד, המ"כ נתן מבט חטוף במפה הפרושה לפניו, הציץ למטה מבעד לדלת השקופה של המטוס ופנה אל אנשי הכיתה: "רבותי, בעוד שניות אחדות אנו מגיעים ליעד. שימו לב! בנחות המטוס על הקרקע, אתם נפלטים ממנו במהירות הגדולה ביותר ומתפרשים בשטח. אין להסיר כובע הפלדה מן הראשים, שתיית מים אך ורק לפי רשותי, האם יש שאלות?"
אנשי הכיתה לא שמעו במפורש את כל מילות הפקודה מחמת הרעש הנורא, אך הקרובים אל אהוד העבירו, תוך כדי צעקות לאוזניים, את הפקודה לחבריהם.
ההתרגשות הגיעה לשיאה. פיקות הגרון עלו וירדו בקצב מהיר. כולם אחזו את כלי נשקם ואמצו אותם אל גופם. ערן בדק את הסטאר- שף אשר בקנה המקלעון ופתח למחצה את פאוצ' החגור שהכיל בתוכו את המחסניות.
הוא פנה אל איציק בחיוך מעושה של חיל ותיק קרבות והלה החזיר לו חיוך דומה. שניהם ידעו היטב את שמתרחש בליבו של רעהו אך חיוכם הקפוא התיר קמעא את סבך המתח והציפייה לבאות. פתע חשו שניהם כי המטוס מתחיל להנמיך טוס. אהוד הידק היטב את חגורו ורצועות כובע הפלדה והורה לאנשי הכיתה לעשות כמוהו. הללו, ללא היסוס, החרו אחר מפקדם בוודאם כי הכל כשיר ומוכן לפעולה.
שניות ספורות חלפו והמטוס הצליח למצוא לעצמו אזור נחיתה טוב בקרחת פנויה מאבנים וסלעים. הורגשה החבטה של נגיעת גלגלי המטוס בקרקע המוצקה. אהוד פקד על ערן לפתוח את דלת המטוס ומיד קפץ החוצה בקראו לכל אנשי הכיתה להצטרף אליו. החיילים מיהרו אחר מפקדם בעזרם לאיציק המאגיסט ושמואל הקשר לעבור את פתחו הצר של המטוס.
הם הגיעו למקום הכינוס שבו נכח אהוד. מיד התפזרו בשטח בהותירם מרחק של כעשרה מטרים מהאחד לשני ונשכבו על הקרקע הלוהטת ככבשן. ערן שכב לצידו של אהוד אשר צפה במשקפת על השטח שמסביב. החום היה כבד ביותר וסיעות של ברחשים ומיני מעופפים אחרים החלו להציק להם במוצאם כל חור בגופם ככשר לכניסה חופשית.
"המפקד", שאל ערן את אהוד, "האם אנו מצפים להיתקל עם חוליית המחבלים במקום בו אנו מצויים?" "לא" ענה אהוד כשחיוך קל מרחף על שפתיו "אנו הוקפצנו לכאן על ידי המסוקים במגמה אחת ברורה, לנתק את דרכי הגישה של החוליה אל פנים הארץ. בעוד דקות מעטות ינחתו באזור מסוקים נוספים עם כוחות של הפלוגה ואזי, בעזרת גשש, ננסה לאתר במדויק את מקום המצאם של המחבלים".
"האם המטרה היא לחסל אותם?" שאל ערן.
"לא" ענה אהוד, "מטרתנו היא ללכוד אותם חיים כל עוד לא יגלו התנגדות. אין אנו רוצים לסכן חייו של אף חייל משלנו".
עוד הם משוחחים וקולות עמומים של מסוקים החלו להישמע. כעבור שניות אחדות הופיעו ציפורי הפלדה וחגו מעל ראשיהם. הם מצאו לעצמם מקומות נחיתה טובים והכוחות החלו לזרום החוצה במהירות ובדייקנות.
יוסי, המ"פ ניגש אל אהוד ושאלו באם חש בתנועה חשודה כלשהי בשטח. אהוד ענה כי ממקום הימצאו לא חש בתנועה כלשהי פרט לתנועות הבלתי נסבלות של סיעות הברחשים.
אל יוסי הצטרף הגשש שחום העור. הם שוחחו ביניהם שניות מספר ואזי נתן יוסי הוראה לחייליו לקום על רגליהם ולצעוד בעקבות הגשש והכיתה המובילה, כיתתו של ערן.
הגשש הוביל בראש כשלצידו המ"פ ואחריו כיתתו של ערן. הפלוגה צעדה בעקבותיהם. החום היה בלתי נסבל והשפתיים נבקעו. ערן ניסה להרטיבן מעט בלשונו אלא שזו אף היא הייתה יבשה כבאר חרבה.
הגשש צעד בראש כשד. צעדיו היו מהירים וגדולים ועל כולם היה להדביק קצבו. לעיתים גחן בין המדבר אל האדמה, הציץ והמשיך הלאה. העקבות היו ברורים לו לחלוטין כקריאת ספר לימוד. ערן לא הצליח להבין כיצד יודע הלז להבחין בעקבות בתוך מדבר הסלעים והשממה במקום. אלא שבעיה זו הפסיקה להציק לו כעבור מספר קילומטרים. האוויר בריאות אזל. הנשימה הייתה כבדה והזיעה לא הותירה אף לא מקום יבש אחד בגופו. הוא חש כי ראשו מתבקע מחמת כובדו של כובע הפלדה ומקלעונו הפך בידיו לתותח גדל מימדים. כל צעד נראה בעיניו כדבר שלא יגמר לעולם וכל נשימה ונשיפה כגיהנום. אלא שאמון על מסעות הסבל בטירונות ורגש הבושה שחש בתוכו, המשיך לצעוד הלאה בעקבו צעד צעד אחר מפקדו.
לפתע, נשמעה קריאה מתוך מכשיר הקשר. יוסי ניגש אל המכשיר והורה בה בעת לאנשי הפלוגה לנוח. אנחת רווחה פרצה מחזות האנשים. מיד הורו כל מפקדי הכיתות לחייליהם לגמוע מעט מן המימיות שברשותם. ללא איבוד זמן שלפו הללו את מימיותיהם מתוך החגורים ובשקיקה מלווה ברעש, גמעו בלהיטות את מנת הנוזלים שהוקצבה להם.
המנוחה הבלתי צפויה נסתיימה באותה פתאומיות בה החלה. יוסי סיים דבריו במכשיר הקשר והורה לחיילים לקום על רגליהם ולהמשיך בתנועה. הגשש המשיך לצעוד בקצבו הראשוני אלא שעתה היו האנשים בכושר טוב בהרבה. הם עלו גבעות וירדו עמקים. החליקו על האבנים החלקלקות וקמו בעזרת חבריהם.
פתע, הגיעו לוואדי שנמשך עד לצלע הר. ההפתעה שנגלתה להם הכתה אותם בתדהמה. משך שעות הצעידה האין סופית הורגלו לנוף המונוטוני והבלתי משתנה של השממה ולפתע לנגד עיניהם, כבמעין חזון תעתועים נגלתה צמחיה עבותה של שיחים בגובה קומתו של אדם. הצמחייה נמשכה מאפיקו של הוואדי, טיפסה ועלתה לה עד לפסגתו של ההר. הם היו מרוחקים מהמקום מרחק של מאתיים מטרים. הגשש גחן לאדמה, הציץ בחשדנות ימינה ושמאלה ופתע ביד תקיפה הורה כלפי מקום השיחים. הוא השתטח על הקרקע יחד עם המ"פ וכל הפלוגה החרתה אחר שניהם. ליבו של ערן פעם בקצב בלתי רגיל. לצידו שכב איציק כשהמאג בידו וסרט הכדורים משתרבב ממנו החוצה. לרגע חשש ערן כי רחש פעימות ליבו מגיע לאוזניו של איציק אך הוא ביטל הנחה זו בראותו את איציק עסוק בהכנת המאג לפעולה.
אצבעו של ערן משורבבת הייתה על ההדק ודבר זה העניק לו בטחון מלא. יוסי הורה לגשש לעבור לסוף הטור והלה, ללא היסוסים, זחל כנחש מדברי אל סוף הטור ושם נעצר.
כל הפלוגה רבוצה הייתה על הקרקע והפעם היה ברור לכל אחד מהם כי המסע המטורף נסתיים בכאן ואילו מעתה ידברו כדורים, אש ועופרת.
הפטפוטים והקובלנות שליוו עד עתה את המסע המפרך, נפסקו בבת אחת למרות שלא ניתנה פקודה לכך. העיניים ננעצו באזור השיחים הירוק וצפו בקוצר רוח לתנועה אשר תבוא משם, אלא שהשלווה אשר עטפה האזור, החדירה ללב החיילים אשליה כי יתכן ולא מצוי שם דבר וכי טעה הפעם הגשש.
אך לא כך סבר יוסי. הגבר הגבוה ורחב הכתפיים, למוד המלחמה, היה בטוח כי לא טעה הגשש. הוא חלץ משקפתו מתוך הנרתיק, קירבה אל עיניו ובמשך שהות ארוכה בחן את איזור השיחים. הוא לא גילה דבר. השיחים היו סבוכים וגבוהים ואף עדשות המשקפת לא השכילו לחדור בעדם. יוסי הכניס את המשקפת לנרתיק, הסתובב לאחור וקרא לאהוד. אהוד זחל אל מפקד פלוגתו. הם נועצו במשך שעה קלה ואזי חזר אהוד אל כיתתו. הוא אסף את בני הכיתה מסביבו והסביר להם את אשר עומד להתרחש. "רבותי" לחש אהוד "העקבות שהלכנו לפיהם עד עתה מורים לנו כי המחבלים מצויים באזור השיחים. האזור סבוך ושדה הראייה מצומצם. באם תהיה ההיתקלות באזור השיחים ברור לנו שהיתרון יהא של המחבלים. לכן יהיה עלינו לנוע בסדר ובמרחק ראייה האחד מן השני".
הוא נתן לחייליו את ההוראות האחרונות לגבי סדר ההליכה ולאחר מכן קרץ בעיניו קריצת עידוד שובבה כאילו בכדי לומר להם "בני כיתה מספר 2 זיכרו זאת ואל תביישו את הפירמה".
יוסי המ"פ צעד באמצע כשלימינו ערן עם המקלעון ולשמאלו איציק עם המאג הכבד ואיתן יחד עם שמוליק הקשר. את הקטע המפריד בינם לבין שטח השיחים היה עליהם לעבור בריצה מהירה. הם ביצעו זאת במהירות ובשפיפה והגיעו כולם כאחד נושמים ונושפים עד לשפת השיחים.
כאן השתטחו כולם על הארץ ויוסי נתן הוראה לשאר אנשי הפלוגה כי כאשר הוא עם כוחו יחלו להיכנס לאזור השיחים, תצטרף שאר הפלוגה אליו תוך כדי שמירת מרחק סביר ביניהם. הפקודה הועברה במכשיר הקשר ונתקבל אישור כי הובנה ותבוצע.
יוסי קם שפוף ובחן מספר שניות את השטח. הוא לא ראה דבר לפניו. ואז נתן הוראה לאנשי כיתת החוד לנוע יחד עימו בקו ישר באיטיות ובזהירות מירבית. התרגשות אחזה בערן בכל תוקפה. ידיו רעדו במקצת והוא חש כי קילוחין קילוחין של זיעה, מתחילים לשטוף גופו וכפות ידיו בלא הפסקה. ליבו הלם בקצב תוף טם טם מטורף ואיים לבקוע חזהו. לשונו טיילה לה מחוץ לפיו והרטיבה קמעה את שפתיו המבוקעות. הוא פחד. הוא היה מוכרח להודות בכך בינו לבין עצמו. הפחד היה אכזרי ונוקב ללא רחמים ורגש. הוא ניסה להתגבר עליו, להעלות חיוך, אלא שהדבר לא עלה בידיו.
לפתע נשמעה הוראתו של יוסי. "ערן, עלה על צלע הוואדי וחפה עלינו. שמור קו ישר יחד עימנו ועל כל תנועה חשודה דווח במהירות".
הקריאה הקשה והנוקבת של יוסי הוציאה את ערן מהרהוריו. ללא היסוס טיפס ועלה על גדת הוואדי ומשניצב איתן, הורה בסימן ליוסי כי הוא מוכן.
ואז, נתן יוסי הוראה להתקדם הלאה. כולם צעדו בשפיפה כשראשיהם רכונים לפנים. הם הסיתו בידיהם הצידה את שיחי הירק שהפריעו להם בראייתם. השקט היה נוקב ומפחיד. נשמע רק שאון הרגליים הרומסות את השיחים.
ערן צעד בקו ישר עם בני כיתתו והמ"פ. הוא אימץ ראייתו וניסה להבחין במשהו חשוד, אלא שהשטח לפנים היה שקט ושליו.
הוא המשיך לצעוד בהציצו מזווית עינו לראות כי אכן שומר הוא על קו אחד. הוא הבחין בציפור שעפה לה ממקום כלשהו באזור השיחים. תוך סקרנות העיף מבט למקום ממנו עפה הציפור וליבו פסק מפעום. היה נדמה לו כי חש בתנועה חשודה באותו מקום. הוא ראה כתם כהה נע לו בתוך השיחים במרחק של כעשרה מטר מהכיתה שצעדה לה לבטח בלא שתבחין במאום.
הוא בחן שנית אותה נקודה ואז כבר היה בטוח כי אותו כתם הוא קבוצה של אנשים שרכנה לה בתוך השיחים מחכה בקוצר רוח לטרף. לפתע הבין כי המחבלים ראו כל העת את הכיתה המתקדמת בלא שהללו ידעו כי נקלעו למלכודת. משנכנסה ידיעה זו להכרתו, הרים קול צעקה מטורפת "המפקד יוסי, חמישה מטרים לפניכם..."
זעקתו נבלעה בקול נפץ אדיר וחזק. האוויר נמלא ריח עשן וגופרית והרעש צלצל באוזניים. ערן עמד כקפוא במקומו. הוא ראה את יוסי ואיציק נופלים מיד מברד הכדורים. אהוד נפגע אף הוא במטח הראשון אלא שהספיק לשלוף הרימון מתוך הפאוץ' ולהטילו לעבר החוליה. היה זה רימון זרחן אשר הפיץ נוגה מסנוור בהתפוצצו. הרימון התלקח והחל להבעיר את אזור השיחים באש. ערן עמד כנציב שיש. הוא חש עצמו כצופה בהצגת זוועה מבלי שיהא לאיל ידו להושיע. ההצגה לא נגעה לו כלל, הוא היה רק צופה. לפתע, התעורר. הוא ראה את שמוליק הקשר שוכב פצוע כשמכשיר הקשר מעיק על גבו. במרחק של כעשרה מטר ממנו ניצבו שני מחבלים והתכוננו לחסלו. ערן התעורר בבת אחת. בלא לכוון את המקלעון, הוא ירה. הוא סחט את ההדק בפעם אחת. הקנה עישן, היד נצרבה מלהט המתכת, אך הוא המשיך לירות. הוא פגע בשני המחבלים והרגם במקום. הוא לא ידע מה מעשהו הבא. מעשיו לא נתונים היו לשיפוטו השפוי. הוא זינק לעבר השיחים הבוערים ורץ להציל את שמוליק. הוא הגיע אל שמוליק. הוא היה המום ופצוע כהלכה. כדור פילח את חזהו ודם רב כיסה את חולצתו. בלי הסוסים, הסיר ערן את מכשיר הקשר מגבו וזרקו הצידה. הוא נשא את שמוליק על גבו וחש את קילוח הדם של חברו נוטף עליו. הוא היה המום, חסר רגשות ונע כרובוט אל הכיוון ממנו הגיע קודם לכן. הוא נע אל עבר הקולות הקרובים אותם שמע. בהגיעו אל אנשי הקבוצה הראשונה של הפלוגה, צנח מתעלף, עם משא חברו שמוליק.
זיכרון המרדף הראשון רבץ כצלקת על ליבו של ערן. ספקות והרהורים העיבו מחשבותיו. לעיתים הרהר, כי יכול היה להציל את הנופלים באם ערנותו הייתה מספקת ובאם היה מצליח להזהיר כוח החוד, מראש. אלא שהסניגור שבו טען טיעונים משכנעים גם הם. זה היה המרדף הראשון שלו ולא רק זאת, כי אם גם הפעולה הקרבית הראשונה בה שותף. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראה מחבלים. וחוץ מזה, היה עייף וסחוט מהמסע המטורף ואך טבעי הדבר שערנותו נפגמה. וטיעון חזק מכל: "אני הצלתי את שמוליק" . ובכל זאת.
נגיעה קלה בכתפו העירה את ערן מהרהוריו. הוא סובב ראשו לאחור. מאחוריו ניצב הקשר, מנחם.
"המפקד! יש עבורך הודעה מהמ"פ".
ערן ניגש אל מכשיר הקשר, נטל את אפרכסת המכשיר והאזין. ההודעה שנמסרה לו הייתה קצרה. המרדף נסתיים לפני שעה קלה. חוליית המחבלים נתפסה על ידי כיתה אחרת במרחק של מספר קילומטרים מהם. עליהם לעלות על המסוק ולהגיע לבסיס.
ערן אישר את קבלת ההודעה, החזיר האפרכסת למקומה וניצב דומם במקומו.
"חבר'ה, הודעה לאנשי הכיתה, היום היינו בתפקיד של אנשי הג"א. כיתה אחרת זכתה בתהילה. המרדף נסתיים". זמזום של חוסר שביעות רצון שנתגבר והפך להמולה של קריאות אכזבה ליווה את דבריו. הנערים לא האמינו למשמע אוזנם.
"אבל הם שלחו אותנו ראשונים" שאג מיכאל בתדהמה "למה?"
ומנחם הקשר השיב:"שמעת מה אמר המפקד, אנו אנשי הג"א ותו לא, מה שבטוח זה שלאחר סיום מהשירות יהיה לנו ג'וב מצוין בפתחי בתי קולנוע. זה מובטח לנו מראש".
וזאביק הוסיף בקול מושפל ודווה:"וזה לאחר ששהינו בגיהנום הזה חצי יום, חשופים לקרני השמש הנוראות ותעלולי הברחשים הנבזיים".
הוא ירק יריקה לחלל האוויר שבאה להמחיש בבירור תסכולם וחוסר שביעות רצונם של כל בני הכיתה.
ערן הפסיק את המיית הקובלנות ופקד בקצרה לאסוף את כל הציוד ולהעלותו על המסוק. בחוסר רצון מוחלט ניגשה הכיתה לבצע הפקודה כשערן מסייר בשטח המרבץ ומוודא שאף פריט לא יישאר במקום. הם עלו כולם על המסוק, העיפו מבט אחרון על השטח ונעלו הדלת. הטייס התניע המנוע סובב הפרופלורים במרץ ותוך שניות מועטות הם חגו באוויר בדרכם אל הבסיס.
קטגוריות:
חזרה